עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

היי,
אין לי כל כך הרבה מה לכתוב על עצמי,
אני סתם עוד ילדה.
אלו סתם עוד חיים שהביאו במתנה.
זאת סתם עוד מתנה לא רצויה.
אני לא ביקשתי לחיות אז למה אני כאן?
כי מישהו זקוק לי אבל אני עדיין לא הבנתי מי , והיכן..?
יש לי שתי צדדים הפוכים אחד מהשני:
צד אחד אומר-עדיף חיים משעמים מאשר מקרים שמתחרטים עליהם לאחר שמבצעים.
צד שני אומר-עדיף חיים עם חוויות והתרגשויות מאשר מקרים שלא קרו ולא יקרו.
אז איך אני אדע מה לעשות ובמי לבחור??
דוא"ל - לכל מי שרוצה לדבר או משהו מוזמן בשמחה:)
starindark357@gmail.com
חברים
Ghost DogדניאלThese HeavenLonely guyTigerLilymissteenager
הבלתי נראתEmo Lifeturn wild
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש

זה לא מרגיש כמו בית.

20/09/2013 23:03
כוכב באפלה

כל צחוק שאני צוחקת ונשמע טיפשי ,

זה לא צחוק אמיתי , כי בפנים ליבי נקרע וזועק לעזרה.

 

כל חיוך קטן שאת רואה כאשר את מדברת איתי ,

זוהי הסוואה לדמעה שבעיני.

 

כאשר את מתחילה לדבר על נושא חשוב שנוגע בי והיני משתיקה אותך,

זה מפני שאני יודעת שטעיתי , אך לא נעים לי לשמוע את התוכחות לגבי.

 

אני יודעת שאני אשמה בכל ,

אני יודעת שכל פעם זה חוזר על עצמו,

זה התחיל אצלי מגיל קטן, אני לא יודעת למה זה קרה , אולי כי אני מפונקת מידי?

 

זיכרון:

 

כיתה א' או ב' , הייתי ילדה די קטנה , משום כך אני זוכרת זאת במעורפל.

שוב שומעים צעקות מביתי , שוב שומעים קול של ילדה קטנה צועקת על הוריה והוריה צועקים עליה בחזרה.

זה ריב , זה היה עוד ריב , אני לא יודעת למה דווקא בריב הזה נשברתי, איני זוכרת למה התחיל בכלל.

אחד האנשים שהיה בביתנו אז , שלח לעברי נזיפה , זה היה מה ששבר אותי, לא הצלחתי להחזיק את הדמעות , הם התפרצו להם ללא התרעה.

רצתי אל חדרי , סגרתי את הדלת בדפיקה, שכבתי על המיטה , חשבתי מה לעשות , איך אוכל לפתור את הבעייה.

ידעתי שאני גורם הבעיות אך הייתי קטנה ופחדתי לגמור את חיי במו ידי .

הוצאתי מארוני תיק , תיק של נסיכות , תיק גדול מימדים , לפחות כך ראיתי זאת בילדותי.

התחלתי להכניס לתוכו בגדים , יצאתי אל המטבח הבאתי כמה עוגיות ובקבוק מים  , למקרה שיהיה צמאה.

לקחתי את התיק וצעדתי באומץ אל הלא נודע, כן הייתי נחושה בדעתי לעזוב את בייתי , וכל זה בהיותי קטנה.

ירדתי במעלית , ישבתי מתחת לבניין , חשבתי לאן אלך , והבנתי שאין לי לאן.

לא ידעתי מה עכשיו , לא תכננתי את השלב הבא , פשוט ישבתי שם וחיכתי לגאולה.

ישבתי , קמתי  , רצתי , הלכתי , חזרתי לשבת , זהו נכנעתי , זה התחיל לשעמם אותי  ואף אחד אלי לא יצא.

הרי בתור ילדה קטנה , מה שרציתי היה לדעת שבאמת מישהו דואג לי , אבל אף אחד לא פחד שלא אחזור .

אמרתי לעצמי  , "אני לא אשבר  , אני חזקה, אותם אני כבר לא צריכה."

ואז ראיתי את שכני נכנסים לבניין , הבנתי עד כמה שאני רוצה לשוב אך גאוותי לא הרשת לי להיכנע.

ואז פתאום ראיתי את אימי מורידה את הזבל , יצאה מהדלת ועלי אפילו לא הסתכלה .

חזרה שוב לעלות אל הבניין אך הפעם עצרה, סובבה את ראשה אלי ואמרה " כמה זמן ההצגה הזו תמשך?".

 

וזה היה ניסיון הבריחה הראשון שלי ,

היו לי עוד הרבה אחריו , אבל תמיד חזרתי הביתה , אז כנראה זה לא הצליח כל כך.

 

~כוכב באפלה~

גם בהיותי קטנה , הייתי ילדה בעייתית .

 

 

 

נועהTigerLily
נועה
20/09/2013 23:15
אני הייתי כמוך , פעם אחת רציתי להדאיג את אמא שלי זה היה נראלי בכיתה ד כעסתי על דודים שלי זה היה אצל סבתא שלי אז הלכתי הלכתי ישר ישר ישר איזה 3 שעות והיה לי קר אבל לא רציתי לחזור חח היום זה כבר עבר ,לא ממש אכפת לי אם אמא שלי תדאג לי ממש חח אבל אני הייתי בדיוק כמוך עם אגו עצום , הייתי בוכה מכל דבר
כוכב באפלה
21/09/2013 00:11
כן , לי זה קרה כמה פעמים...
נועה
20/09/2013 23:20
חח והקטע הראשון די נכון גם לגביי בדרך כלל :(
כוכב באפלה
21/09/2013 00:12
לגבי זה נכון מאז ומתמיד...
נועה
21/09/2013 01:05
חחח אני גם צוחקת מדברים שלא מצחיקים אותי כאילו איזה דברים ובדיחות מפגרות
כוכב באפלה
21/09/2013 01:13
אני לא צוחקת מבדיחות , אלא סתם מדברים...
נועה
21/09/2013 01:43
לא נגיד יש משהו מפוצץ אני צוחקת אבל זה לא ממש מצחיק בכללי זה נראלי מפגר להיות כל כך שיטחיים וזה
TigerLily
22/10/2013 13:12
אין לי מילים..
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: