עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

היי,
אין לי כל כך הרבה מה לכתוב על עצמי,
אני סתם עוד ילדה.
אלו סתם עוד חיים שהביאו במתנה.
זאת סתם עוד מתנה לא רצויה.
אני לא ביקשתי לחיות אז למה אני כאן?
כי מישהו זקוק לי אבל אני עדיין לא הבנתי מי , והיכן..?
יש לי שתי צדדים הפוכים אחד מהשני:
צד אחד אומר-עדיף חיים משעמים מאשר מקרים שמתחרטים עליהם לאחר שמבצעים.
צד שני אומר-עדיף חיים עם חוויות והתרגשויות מאשר מקרים שלא קרו ולא יקרו.
אז איך אני אדע מה לעשות ובמי לבחור??
דוא"ל - לכל מי שרוצה לדבר או משהו מוזמן בשמחה:)
starindark357@gmail.com
חברים
Ghost DogדניאלThese HeavenLonely guyTigerLilymissteenager
הבלתי נראתEmo Lifeturn wild
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש

אני מצטערת זאת אשמתי, את תמיד היית פה בשבילי.

16/09/2013 22:58
כוכב באפלה

אני לא זוכרת הרבה מהילדות שלי , למרות שאני עדיין נקראת ילדה...

אני מתכוונת שאני לא זוכרת כלום בערך מכיתה ה' ומטה ,

אבל אותן אני כן זוכרת ,

כל היסודי הם היו שלוש, כל אחת בנפרד, כל אחת בזמן שלה , וכל אחת פגעה בי בדרך שלה ,

אלה היו חברותי שפגעו בי אחת אחת כל אחת בתור שלה.

למרות שסלחתי הן עדיין חקוקות בליבי...

אבל בכל זאת אני זוכרת מקרה אחד מיוחד ,

המקרה שהיא הייתה שם בשבילי.

 

זכרון מטושטש עולה כאשר זה מופיע בראשי,

אני זוכרת רק קטע אחד קטן, קטע שנתקע ולא זז,

קטע שהפך לתמונה שנשארה בראשי מאז...

 

אף פעם לא הייתי מהילדות המקובלות,

לרוב בהפסקה לא היה לי עם מי להיות,

הייתי מסתובבת לבד בחצר בתקווה שמישהו יפנה אלי ויציע לי לשחק איתו,

אבל אף אחד לא רצה בי בחברתו , אני לא יודעת למה זה קרה אבל זה מה שהיה.

 

זיכרון :

כיתה ב' או ג' אני לא ממש זוכרת ,

שוב ניסיתי להתקרב אל הילדה המקובלת של השכבה,

ושוב היא דחתה אותי ,

ישבתי בצד , בקצה הכיתה,  כאשר אני שומעת קולות ולחשושים מאחורי גבי , על הילדה המשונה שזאת בעצם אני.

קמתי ממקומי , אני לא זוכרת איך זה קרה אבל אני שברתי את הקשת של אותה ילדה,

הקשט הזוהרת שצבעה קופץ ישר לעיני המתבונן בה,

אני לא יודעת אם הקשט באמת הייתה כה חשובה לאותה ילדה אך נראה לי שהיא הגיבה בהגזמה,

היא התחילה לצעוק עלי בכל כוחה,

היא הטיחה בי כעסה ,  "למה נגעת בה בכלל?!"

                                 "איך יכולת לשבור אותה?!"

                                 "זאת הקשת האהובה עלי?!"

ואני עמדתי המומה מהמעשה שעשיתי עמדתי ושתקתי , עמדתי והקשבתי לה ,

לא רציתי שזה מה שיקרה , באמת שלא רציתי לשבור , אבל זה מה שקרה,

לא ידעתי מה לענות לה, מוחי אמר לי שהיא צודקת שאני אשמה ,עמדתי שם חסרת עונים עמדתי שתקתי וספגתי,

נחנקתי מהדמעות שניסיתי לעצור בגרוני, הדמעות שהטפרצו להן בסערה בלתי צפויה ,

עמדתי שם כשכולם בעדה , עמדתי , נשברתי מול כולם הראיתי עד כמה שאני חלשה.

"אנ .. ני מצ.. טערת "בקושי יכולתי להוציא מילים מפי רק רציתי לבקש סליחה וגם את זה גימגמתי , הצטערתי על זה מכל הלב אבל היא עמדה מולי כשבעיניה אש בוערת שגורמת לי להבין שעשיתי מעשה כה נורא.

 

"את יודעת כמה הקשת הזאת עלתה לי?!" היא שואלת.

"100 שקל , יש לך 100 שקל?! את צריכה להביא לי אותם למחר! הבנת? אני מדברת אלייך !"

הנהנתי.

 

חיכיתי לצלצול האחרון , רצתי הביתה בכל כוחי , הכי מהר שהיה ביכולתי,

הגעתי , ניגשתי אל קופת החיסכון שלי, הוצאתי את מעט הכסף שהיה שם ,

והתחלתי לספור כל שקל ושקל כל אגורה שהייתה שם ספרתי בקפידות כדאי לא לטעות בטעות,

הכסף לא הספיק , ספרתי שוב אולי טעיתי בחישוב ,לא גם לא , זה היה מעט מידי,

דמעות שוב מבצבצות מעיני, ושוב הדמעות זורמות מהר יותר ויותר.

לא ידעתי מה לעשות , רצתי אל אימי והמשכתי לבכות, היא ניסתה להרגיעה אותי אבל זה לא הצליח לה,

היא שאלה אותי מה קרה , למה אני בוכה, לא העזתי לענות לה, התביישתי בעצמי על ששברתי לאותה ילדה את הקשת,

הרגשתי שזה היה המעשה הנורא מכול בכול חיי.

נרגעתי לאט לאט ואז שאלתי את אימי אם היא יכולה להביא לי 100 שקל, היא אמרה לי ש100 שקל זה הרבה - ואז הרגשתי נורא יותר,

היא שאלה בשביל מה אני צריכה את הסכום הזה , היססתי אך בסוף לא עניתי, היא אמרה שהיא לא יכולה לתת לי סכום כזה בלי שאני אגיד לה לשם מה .

בהתחלה כמה מילים קטועות יצאו מפי ואז כמו זרם ושוב הדמעות הגיעו הדמעות שלא עוזבות אותי.

היא אמרה לי לא לדאוג שהכל יסתדר , שמחר היא תיקח אותי לבית הספר ושתברר אצל הילדה על הקשת השבורה.

היא אמרה שאני לא צריכה לבכות בגללה שאני לא שווה אותה.

 

כל אותו לילה לא הצלחתי להירדם , בטני התהפכה מרוב יסורי מצפון.

 

יום למוחורת היא באה איתי, היא שאלה את הילדה כמה כסף אני צריכה להחזיר לה על הקשת השבורה,

והילדה ענתה לה בתמימות שהקשת עלתה בסך הכל 5 שקל ושאני לא צריכה להחזיר לה אותם, שזה בסדר.

ואז הבנתי שהיא לא צעקה עלי בגלל הקשת שנשברה אלא בגלל שזו הייתי אני - הילדה המשונה.

למזלי אימי הייתה לצידי.

לא משנה מה אומר לה או כמה העלב עליה מקרה זה תמיד ישאר בליבי,

אני לא אשכח לה שהיא הגנה עלי והייתה איתי בעת צרה, אבל עכשיו אני רק  מצטערת  שהקשר שלנו התהפך ,

אני מצטערת על המקרה הזה , הילדה הזאת עם הקשת השבורה לימדה אותי , שאני אף פעם לא אעמוד ואשתוק.

וזה מה שעשיתי אבל עשיתי את זה רק כשזה היה נוגע באימי או במשפחתי , הפנתי את זה לאנשים הלא נכונים .

אני מצטערת על זה אבל אני לא יכולה לשנות.

גם לאחר שנים שעברו  לא היה לי מספיק אומץ בשביל לעמוד מול אלה ,הרגילים והלא משונים, אלה, המקובלים ,אלה, הילדים מהכיתה.

אמא אני מצטערת על הכל ורק שתדעי שאני עדיין אוהבת אותך אפילו אם את אותי לא , בכל אופן לא כמו פעם.

 

mom ,

you are my mom,

you are the best to me,

you are perfect ,

and i know ,you always be here for me.

 

 

 

~כוכב באפלה~

אמא אני ממש זקוקה לך , ממש כמו פעם , 

אבל את כבר לא לידי, בכלל לא כמו פעם.

 

 

Born To DieTigerLily
TigerLily
17/09/2013 16:49
את מדהימה..
הפוסט הזה שבה את ליבי.
כוכב באפלה
17/09/2013 21:04
תודה רבה לילי:)
את פשוט לא מבינה עד כמה דעתך חשובה לי..!
וזאת את המדהימה!
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: