היי, אין לי כל כך הרבה מה לכתוב על עצמי, אני סתם עוד ילדה. אלו סתם עוד חיים שהביאו במתנה. זאת סתם עוד מתנה לא רצויה. אני לא ביקשתי לחיות אז למה אני כאן? כי מישהו זקוק לי אבל אני עדיין לא הבנתי מי , והיכן..? יש לי שתי צדדים הפוכים אחד מהשני: צד אחד אומר-עדיף חיים משעמים מאשר מקרים שמתחרטים עליהם לאחר שמבצעים. צד שני אומר-עדיף חיים עם חוויות והתרגשויות מאשר מקרים שלא קרו ולא יקרו. אז איך אני אדע מה לעשות ובמי לבחור?? דוא"ל - לכל מי שרוצה לדבר או משהו מוזמן בשמחה:) starindark357@gmail.com
חברים
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ? עדכוני RSS
שוב אותו חלום, אותו חלום כמו בכל לילה , אני לא אוכל להתרגל אליו אף פעם , שוב אותה צמרמורת בגופי כאשר אני רואה את התמונה של החלום בראשי.
אני מתהלכת לי במקום מוזר ואפל , יש מן מקור אור שמאיר את החושך , אך עדיין לא לגמרי, " שלום , יש כאן מישהו".
היני מוציאה מפי את השאלה הכי טיפשה שהיה ביכולתי לשאול , שקט , אף אחד לא עונה לשאלתי .
אני ממשיכה להתהלך ,פתאום אני נתקלת בסורגים מברזל הצבוע שחור , הצבע כבר התחיל להתקלף לו , והנה בצד , בפינת הכלוב , היני רואה דלת אשר נעולה במנעול.
אני תחילה מנסה בעדינות לפתוח את הדלת אך איני מצליחה , אני מתחילה לנער חזק יותר ויותר , "תוציאו אותי מכאן" .
אני מתחילה לפחד , אני רוצה להתעורר אך עיני מצליחה אני מחליקה במורד הסורגים ומתיישבת על הרצפה .
"L" קול קורא בשמי , קול גברי.
"כן , זאת אני , מי זה?!" אני עונה בחשש ומסובבת את פני אל הצד שמחוץ לסורגים .
"L" שוב אותו קול גברי .
"כן , מה ? זאת אני " עניתי מקווה לעזרה ממנו.
פתאום כמו משום מקום , מופיע אור שמאיר את החשיכה ובאמצע השטח שהיה ריק לא מזמן , מופיע לו מלאך , מלאך יפהיפה עם כנפיים שחורות בגוון הברזל המתקלף , יפה תואר היה המלאך, שיערו היה כחול אפור , התנופף לו מעט כאילו רוח מעיפה אותו, אך רוח לא הייתה ,הכל דמם ולא זז.
פניו היו חזקות אך באותו זמן כאילו גופו נחלש מרגע לרגע, עיניו המראות על סבל וכאב , עיניו הפגועות ומבקשות עזרה.
המלאך שותק לו ואני שוב מנסה, "זאת אני , במה אוכל לעזור , איך אפשר לצאת מכאן?" .
המלאך שותק, האור מאיר באיזור ראשו ומעט מעליו ,היני מבחינה בתדהמה ובפחד כאחד , המלאך אשר מולי עומד תלוי , אך עדיין חי.
איני יודעת מה לעשות , איך אני צריכה להתנהג .
" L את המיועדת" בקול חלש המלאך לי אומר .
"מיעודת למה ?" אני שואלת .
"L" שוב קולו נשמע , את ראשו אלי מפנה "L את המיעודת " אך איני מבינה ושוב חוזרת על השאלה "מיועדת למה?".
תמונת החלום נעלמת מראשי כאילו לא הייתה , אני פותחת את עיני , בקושי אני לא כל כך מצליחה , אני ממצמצת ובינתיים בראשי מעכלת את המראה שראיתי בחלומי .
זה לא היה צפוי למרות שתמיד אותו חלום אני חולמת , אף פעם לא הבחנתי באותו מלאך .
מוזר , חשבתי לעצמי, פתאום מבחינה אני ונזכרת בילדה היא כבר לא שם היא כבר לא לידי .
קמתי בזהירות , אני מתנדנדת מצד לצד ומגלה שסחרחורת קלה בראשי.
ניגשתי אל חדר המקלחת ומצאתי אותה שוכבת כאשר הקיר והרצפה תומכים בגבה , ידיה מלאות דם , סכין קטנה מלאה בדם , זרוקה לידה על הרצפה.
זהו לבנתיים , אשמח לתגובות , דעתכם , ביקורות , ואם הינכם מעונינים שאמשיך את הסיפור...:)
ניסיתי להסתיר את רגשותי כלפיה, ניסיתי להראות כמה שיותר קשה , כדי שלא תרצה להיות לידי כי אני כן רציתי להיות לידה.
היא שבתה אותי , את ליבי , רק במבט אחד בעיני.
"איך קוראים לך ילדה?" שאלתי.
היא הססה לדבר איתי , כנראה פחדה ממני , פחדה מהמקום המוזר והלא מוכר לה .
ואני שוב שואלת מנסה לעמוד את שאלתי, "ילדה את שומעת אותי?! עני לי מה שמך ?"
בקול עדין ונעים לאוזן , לא גבוה מידי ולא נמוך , מעט צרוד ענתה לי אותה ילדה, "השם שנתנו לי הוא K3 , אך אני לא אוהבת אותו , הייתי מעדיפה..." לא נתתי לה לסיים את משפטה כי כל שניה שעמדתי לידה אהבתי אליה גברה, "לא שאלתי איך את מעדיפה , מעכשיו בעשר שנה הקרובות זה יהיה שמך , אז כדאי שתתחילי להתרגל אליו".
"בואי אחרי , אני אמצא לך חדר שבו תוכלי לשהות".
התחלתי לצעוד , הילדה צעדה אחרי , התחלטי לחשוב לאן אוכל לשבץ אותה הרי כל חדרי הילדים כבר תפוסים, ואז במוחי עלתה תמונה של אותו החדר בקצה המסדרון בקומה העליונה.
ניגשתי אל המדרגות והיא אחרי כמין זנב שאינו מבין מה קורה פה , שהולך בחשד אחרי מישהי זרה ומנסה לקוות שהכל יסתדר לטובה.
הגענו , הנחתי את המנורה על הרצפה , כשרגלי התקפלו מעט נזכרתי עד כמה שאני עייפה , קמתי במהירות ושלפתי את המפתח הגדול מכל בצרור המפתחות , הכנסתי אותו למנעול וסובבתי שלושה סיבובים , הדלת נפתחה בחריקה צורמת לאוזן.
"היכנסי" אמרתי.
הילדה שעמדה כשתי צעדים מאחורי עקפה אותי בזהירות ועמדה לה מתבוננת בחדר ובוחנת אותו.
"היכנסי , אין לי את כל היום בשבילך".
היא המשיכה לעמוד במקומה , נשמטה דמעה אחת שזלגה על לחייה על הרצפה.
"למי את מחכה?!" שוב אני מנסה לעורר אותה .
"אני מפחדת , אני לא רוצה" ענתה לי בקול זעיר ומלא ביטחון, אני נזכרת איך אני בהיותי קטנה הייתי ממלאה את הציווים שנאמרו לי בחוסר בטחון ובשתיקה.
איך היא מעזה?! מה היא חושבת שהכל פה במיוחד בשבילה?! פתאום הרגשתי ידיים קטנות שעוטפות את רגלי , "תיקחי אותי איתך , בבקשה , אני לא יכולה להשאר פה לבד , בבקשה , אני איהיה ילדה טובה".
מה יכולתי להגיד לה ?, ריחמתי עליה , ועוד פעם היא הסתכלה עלי במבטה התמים והמפוחד .
התעוררתי מהתדהמה , "מה נראה לך שאת מרשה לעצמך?!" כמעט והתחלתי לצעוק עליה , אך פתאום קולי התרכך , "טוב אני רשה לך לבוא איתי ,ומחר אני כבר ימצא לך היכן להיות , אך תזכרי את תעשי את מה שאני אגיד לך לעשות.
הילדה הסתכלה עלי במבט מודה והנהנה, ראיתי חיוך קטן שמופיה על פניה , חיוך מוסתר , אך הוא היה , לא רציתי שיהיה כי אם יש חיוך יש תקווה , תקווה זה לא טוב כי הילדה הזו אולי לא תיבחר להשאר בחיים.
נעלתי את הדלת , יצאנו מהמסדרון ירדנו במדרגות והנה יצאנו מבניין הילדים,הובלתי אותה אחרי ,נכנסנו לבניין שחדרי היה ממוקם בו , עלינו עד לקומה האחרונה, הגענו אל דלת חדרי , פתחתי אותו במפתח שהיה בכיסי.
"תיכנסי , אל תגעי בכלום , אני אתקלח ואחזור את תשארי פה ותשבי" אמרתי לה , אך בתוכי חשבתי אין לה במה לגעת , הרי חדרי ריק מכל קשוט , כל בגדי קרועים ובלויים , והתקרות מתקלפות להן , בחלק האבנים נופלות .
התקלחתי , חזרתי את חדרי ומה אני רואה ? , הילדה נרדמה על מיטתי , נשכבתי על ידה , כיסיתי אותה בשמיכה , אני לא יודעת איך אבל פתאום הופיעה על פני חיוך .
נרדמתי כשהיני מחבקת אותה וחיוך מרוח על פני.
זהו זה, אשמח מאוד אם תגיבו ותאמרו מה דעתכם ואם יש הצעת שיפור כלשהי , במיוחד אשמח אם תרצו שאפרסם את החלק הבא:)
החלטתי לכתוב סיפור חדש , אני מקווה שתאהבו אותו , אשמח לתגובות והערות ...
אז הנה הפרק הראשון:
אני צועדת מקדימה , כמו תמיד אחרי מגיעה אותה שיערה של ילדים אשר לא מודעים לאן הוריהם שלחו אותם , אני בספק אם הוריהם
עצמם הבינו לאן שלחו את ילדיהם .
כך גם הורי שלחו אותי הנה, אך הם היו מודעים לזה , הם ידעו ,זאת הדרך היחידה להשאר אותי בין החיים , להוריד אותי למטה מהעננים.
רגל אחת אחרי השניה , מנסה לדרוך כמה שיותר בעדינות על הרצפה הנוקשה והקרה כקרח שאליה כבר התרגלתי מרוב אותם פעמים
רבות אחרות שהובלתי את השיערות .
המסדרון הצר והאפל אשר היבבות לא מפסיקות ושוב פעם אותם צעקות , ושוב פעם ילדים אך כבר לא אותם ילדים , אלה הם ילדים
חדשים שאולי רק אחד מהם ינצל וישאר בחיים.
רק הפנס שהיני מחזיקה בידי מהיר להם את הדרך , ואני , אני כבר יודעת אותה בעל פה.
הגענו אל סוף המסדרון " עצרו , עמדו בשקט עוד מעט יכניסו אותנו."
הם עצרו, עמדו בשקט מרוב הפחד מהעומד להתרחש , גם אני פחדתי אך אני פחדתי משקט זה השקט המצמרר.
הרמתי את ידי באיפוק רב , דפקתי על הדלת שלוש נקישות איטיות שקולן לא מפסיק לעדעד באוזני , "מי?"
"זאת אני , L, הבאתי אותם כפי שביקשה , התוכל להכניס אותי?"
"אכן , היכנסי ילדתי."
אותו אהבתי מכל ,אותו שומר שבילדותי נהג לחבק אותי ולהרגיע אותי , לפעמים יכל לפנק אותי בסוכרייה קטנה כשמצבי היה רע.
הדלת נפתחה , הילדים המשיכו ללכת אחרי , פנינו פניה אחת שמאלה עלינו קומה , הגענו לחדרים , הכנסתי כל ארבע ילדים לחדר בסדר
שבו עמדו .
סיימתי את מלאכתי להיום , הייתי תשושה ועייפה מתמיד .
פתאום שומעת אני יבבה חדה אך לא מספיק כדי להחריש את אוזני, הסתובבתי לאחור וראיתי ילדה , ילדה קטנה ומבטה מושפל כלפי הרצפה .
הילדה הרימה את ראשה אלי ומבטה פגע בעיני ,ראיתי את עיניה ונזכרתי בעצמי, נזכרתי איך באתי לכאן בילדותי , נשארתי לבד אחרונה בתור ורציתי את אמא שלי בחזרה.
הילדה הייתה מקסימה ביופיה , אכן יפה יותר ממני בתור אותה ילדה, שערה היה שחור כמו האפלה אולי אפילו שחור יותר , עיניה הכחולות והגדולות נצצו לאור המנורה שהחזקתי בידי , עורה החיוור מבליט את עצמותיה העדינות ופניה היו כפני בובת חרסינה פגיעה.
הילדה יסתכלה עלי ואני עליה כמעט ולרחם התחלטתי אך לא ,עצרתי את עצמי בזמן , אסור לי לרחם עליהם , אסור לי להקשר אליהם , יום אחד הם יעלמו כמו קסם ,כמו שלא היו.
לא רציתי שזה מה שיקרה , באמת שלא רציתי לשבור , אבל זה מה שקרה,
לא ידעתי מה לענות לה, מוחי אמר לי שהיא צודקת שאני אשמה ,עמדתי שם חסרת עונים עמדתי שתקתי וספגתי,
נחנקתי מהדמעות שניסיתי לעצור בגרוני, הדמעות שהטפרצו להן בסערה בלתי צפויה ,
עמדתי שם כשכולם בעדה , עמדתי , נשברתי מול כולם הראיתי עד כמה שאני חלשה.
"אנ .. ני מצ.. טערת "בקושי יכולתי להוציא מילים מפי רק רציתי לבקש סליחה וגם את זה גימגמתי , הצטערתי על זה מכל הלב אבל היא עמדה מולי כשבעיניה אש בוערת שגורמת לי להבין שעשיתי מעשה כה נורא.
"את יודעת כמה הקשת הזאת עלתה לי?!" היא שואלת.
"100 שקל , יש לך 100 שקל?! את צריכה להביא לי אותם למחר! הבנת? אני מדברת אלייך !"
הנהנתי.
חיכיתי לצלצול האחרון , רצתי הביתה בכל כוחי , הכי מהר שהיה ביכולתי,
הגעתי , ניגשתי אל קופת החיסכון שלי, הוצאתי את מעט הכסף שהיה שם ,
והתחלתי לספור כל שקל ושקל כל אגורה שהייתה שם ספרתי בקפידות כדאי לא לטעות בטעות,
הכסף לא הספיק , ספרתי שוב אולי טעיתי בחישוב ,לא גם לא , זה היה מעט מידי,
דמעות שוב מבצבצות מעיני, ושוב הדמעות זורמות מהר יותר ויותר.
לא ידעתי מה לעשות , רצתי אל אימי והמשכתי לבכות, היא ניסתה להרגיעה אותי אבל זה לא הצליח לה,
היא שאלה אותי מה קרה , למה אני בוכה, לא העזתי לענות לה, התביישתי בעצמי על ששברתי לאותה ילדה את הקשת,
הרגשתי שזה היה המעשה הנורא מכול בכול חיי.
נרגעתי לאט לאט ואז שאלתי את אימי אם היא יכולה להביא לי 100 שקל, היא אמרה לי ש100 שקל זה הרבה - ואז הרגשתי נורא יותר,
היא שאלה בשביל מה אני צריכה את הסכום הזה , היססתי אך בסוף לא עניתי, היא אמרה שהיא לא יכולה לתת לי סכום כזה בלי שאני אגיד לה לשם מה .
בהתחלה כמה מילים קטועות יצאו מפי ואז כמו זרם ושוב הדמעות הגיעו הדמעות שלא עוזבות אותי.
היא אמרה לי לא לדאוג שהכל יסתדר , שמחר היא תיקח אותי לבית הספר ושתברר אצל הילדה על הקשת השבורה.
היא אמרה שאני לא צריכה לבכות בגללה שאני לא שווה אותה.
כל אותו לילה לא הצלחתי להירדם , בטני התהפכה מרוב יסורי מצפון.
יום למוחורת היא באה איתי, היא שאלה את הילדה כמה כסף אני צריכה להחזיר לה על הקשת השבורה,
והילדה ענתה לה בתמימות שהקשת עלתה בסך הכל 5 שקל ושאני לא צריכה להחזיר לה אותם, שזה בסדר.
ואז הבנתי שהיא לא צעקה עלי בגלל הקשת שנשברה אלא בגלל שזו הייתי אני - הילדה המשונה.
למזלי אימי הייתה לצידי.
לא משנה מה אומר לה או כמה העלב עליה מקרה זה תמיד ישאר בליבי,
אני לא אשכח לה שהיא הגנה עלי והייתה איתי בעת צרה, אבל עכשיו אני רק מצטערת שהקשר שלנו התהפך ,
אני מצטערת על המקרה הזה , הילדה הזאת עם הקשת השבורה לימדה אותי , שאני אף פעם לא אעמוד ואשתוק.
וזה מה שעשיתי אבל עשיתי את זה רק כשזה היה נוגע באימי או במשפחתי , הפנתי את זה לאנשים הלא נכונים .
אני מצטערת על זה אבל אני לא יכולה לשנות.
גם לאחר שנים שעברו לא היה לי מספיק אומץ בשביל לעמוד מול אלה ,הרגילים והלא משונים, אלה, המקובלים ,אלה, הילדים מהכיתה.
אמא אני מצטערת על הכל ורק שתדעי שאני עדיין אוהבת אותך אפילו אם את אותי לא , בכל אופן לא כמו פעם.
