עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

היי,
אין לי כל כך הרבה מה לכתוב על עצמי,
אני סתם עוד ילדה.
אלו סתם עוד חיים שהביאו במתנה.
זאת סתם עוד מתנה לא רצויה.
אני לא ביקשתי לחיות אז למה אני כאן?
כי מישהו זקוק לי אבל אני עדיין לא הבנתי מי , והיכן..?
יש לי שתי צדדים הפוכים אחד מהשני:
צד אחד אומר-עדיף חיים משעמים מאשר מקרים שמתחרטים עליהם לאחר שמבצעים.
צד שני אומר-עדיף חיים עם חוויות והתרגשויות מאשר מקרים שלא קרו ולא יקרו.
אז איך אני אדע מה לעשות ובמי לבחור??
דוא"ל - לכל מי שרוצה לדבר או משהו מוזמן בשמחה:)
starindark357@gmail.com
חברים
Ghost DogדניאלThese HeavenLonely guyTigerLilymissteenager
הבלתי נראתEmo Lifeturn wild
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
בובות על חוטים
24/03/2014 22:18
כוכב באפלה

וזה שוב מתחיל ,

פתאום משום מקום הצללים תוקפים אותך מבעד לאור המפציע  

אין לך שום דרך לדעת מהיכן זה יגיע ומתי זה יתקוף אותך ,

ללא שום רחמים , והדבר היחיד שאתה יודע שזה יתקוף שוב .


זה מגיע , אני פשוט מרגישה בו ,

רודף אחרי נוגע בי מהדק את אחיזתו

תופס אותי חזק בכל הכוח וכואב לי ,

כואב לי אני נאנקת כל חנוק יוצא מגרוני ,אבל לא, הוא לא שומע אותי

אף אחד לא שומע , אפילו אני עצמי כי כל זה מתרחש בדמיון שלי.


אלו כמו כל אותם רגעים שמגעים ההתקפים

שגורמים לך להלם ,לדום, פשוט לעצור הכל ,להפסיק לחשוב

ולחשוב על כל המחשבות המיותרות האלה שאתה מרחיק מראשך

המחשבות הנכונות והאמיתיות האלה שלא באמת אתה יכול למנוע מהם להכנס אל הראש שלך


אתה מתנגד חזק יותר ויותר אבל בסופו של דבר זה לא עוזר, זה משתלט עלייך

ואתה נופל .

קורס למטה אל האדמה ,

נופל ונמחץ.

מגיע אל עולם חדש שהמציאות בו ברורה מתמיד מאירה עלייך באור בוהק לעומת האפלה שמסביב

הקולות שעולים ומהדהדים בראשך אבל אתה כלום,

 עומד משותק ומקשיב ללא שום ניע


אין לך יכולת , כי אתה בובה ,

זה מה שאנחנו , בובות על חוטים  ואז לפעמים מגיעים הרגעים האלה שאחד החוטים עומד להקרא

ואין לך שום טעם להתנגד , ככל שתנסה לזוז יותר ולמנוע את זה החוט יקרא עוד קצת ועוד קצת


הרגע הזה יגיע שאתה תיפול ולא יהיה מי שיחכה לך למטה

אתה תיפול והכאבים ימלאו את גופך

אתה תיפול ואתה תבין שהפסדת

אתה תיפול ונגמרה האשליה .


אז כן  חזרתי לכתוב כי הייתי חייבת את הפוסט הזה

מצפה לתגובות ~כוכב באפלה~


2 תגובות
לא מודעת למצבה.
07/11/2013 22:59
כוכב באפלה

לא מסוגלת,

עומדת לה שם בפינה , בציפייה.

 

היא אבודה,

בורחת וחוזרת לאותה נקודה.

 

מחשבות,

הן לא מפסיקות להתרוצץ בתוך מוחה.

 

נבגדת,

למרות החיבוק , עדיין לא רצויה.

 

מחפשת,

היכן אבדה שפיותה?

 

תוהה,

היא מכוונת לדרך הנכונה?!

 

 

והעפרון מוחזק בידה הרועדת,

היא מנסה , ומהדקת את אחיזתה.

 

 

לא יכולה לבטא או לסרטט את רגשותיה,

חיה היא בתוך בועה.

 

מרגישה מאין בובה,

דמות במשחק תפקידים אנושי.

 

דמות, נשלטת על ידי חוט.

ומביטה היא למעלה , ולא מבינה.

מה היא עושה? מה היא רוצה?

 

היא חושבת,

אך לפתרון אינה מגיעה.

 

 

 

2 תגובות
סרטוןSkillet - Monster (Video)
אז יום הפרפר?!
05/11/2013 22:35
כוכב באפלה

יום הפרפר?!

 

אני לא מאמינה לא בשום יום , ולא בשום פרפר!

 

כאשר אני מתארת במוחי פרפר , אני מתארת במוחי יצור זעיר בעל כנפיים יפות תואר.

הפרפר , אותו פרפר שיושב על עלה , אותו פרפר שמתעופף לו חופשי...

 

אז לא , זו אשליה , הפרפר הוא לא חופשי!

הפרפר , זו חייה קטנה וזעירה וחסרת הגנה.

 

אם לפרפר לא היו כנפיים כה יפות , אף אחד לא היה מעריך אותו .

 

אז מה זה פרפר?!

פרפר זה ייצור זעיר , המשמש לנוי , ייצור ללא ייעוד , ייצור ללא חיים.

 

וזה בעצם לאן שאותם בני אדם רוצים להגיע?! אני לא חושבת.

אז למה בכל זאת יום הפרפר?! כי זו אשליה.

 

מכניסים את האדם לתוך אשליה ,

העולם הוא טוב ויפה , אתה עושה טעות שאתה חותך.

 

אני לא מסכימה עם זה בשום אופן.

 

אני נגד לחתוך , אני נגד בריונות וכמובן שנגד אלימות (עד כמה שזה ישמע פתטי.)

אבל אני לא אתלבש בצבע מיוחד,

או אצייר ציור מטופש על היד.

 

זה לא עוזר לאותם אנשים ,

זה רק מראה שאנחנו מודעים למצב ,

אך אנחנו לא משנים!

 

במקום לעשות את זה ,

אפשר פשוט לשמח את אותו חבר בדרך אשר דורשת מכם מאמץ קטן ,

ומעניקה לאותו אדם כוח רב, מוטיבציה , והכי חשוב יום שבו הוא לא ירצה לחתוך ( או להתאבד וכו'...) !!

 

אז למי שבאמת אכפת,

קומו ותפעלו ,

צעד קטן מוביל למהפך עצום.

 

 

 

~כוכב באפלה~

 

2 תגובות
זכוכית לא ניתנת לניפוץ.
05/11/2013 21:36
כוכב באפלה

נעולה בקיר עשוי זכוכית,

אשר חוסם את כל דרכי.

מגרה אותי לראות אותך ,

אך להתקרב איני אוכל.

 

אני נעולה בקיר עשוי זכוכית ,

ומחפשת אחריך,

רצה אל הלא נודע ,

ופוגשת בעינייך.

 

עומדת שם , וליבי עוצר מלכת.

ליד אותו קיר עשוי זכוכית.

מנערת את ראשי ,

ומנסה להאמין שאתה נמצא עמוק בפנים.

 

מסתובבת מסביבי ,

אותו קיר אשר הפך כעת לכלוב ,

מתקרב לאט אלי, ואם ימחץ אותי , אמות.

 

קיר זכוכית נוצצת ,

עומד ומתגרה ברגשותי,

אין לי איך לצאת ממנו ,

ולהשאר שם לא כדאי.

 

צופה בכם ממקומי,

כי לנוע אין לי לאן,

ומקווה שרק אוכל ,

להתפרץ מרגשותי.

 

כך אני חיה,

מחפשת אחר המושיע והמציל,

שאיני אף פעם לא פוגשת.

 

היכן הוא והאם קיים ,

את זה לדעת אני מבקשת.

 

ורק רגשותי אותי מוליכים אל עבר הלא נודע,

ששם אני תקועה .

אני עומדת , ומרגישה נכה.

 

~כוכב באפלה~

 

אני יודעת שזה סתם שטותי ,

אך בעצם זה מה שאני מרגישה.

רגשותי הם אלו ששולטים בי כעת,

ולשנות את זה איני אוכל.

 

5 תגובות
זה לא מרגיש כמו בית.
20/09/2013 23:03
כוכב באפלה

כל צחוק שאני צוחקת ונשמע טיפשי ,

זה לא צחוק אמיתי , כי בפנים ליבי נקרע וזועק לעזרה.

 

כל חיוך קטן שאת רואה כאשר את מדברת איתי ,

זוהי הסוואה לדמעה שבעיני.

 

כאשר את מתחילה לדבר על נושא חשוב שנוגע בי והיני משתיקה אותך,

זה מפני שאני יודעת שטעיתי , אך לא נעים לי לשמוע את התוכחות לגבי.

 

אני יודעת שאני אשמה בכל ,

אני יודעת שכל פעם זה חוזר על עצמו,

זה התחיל אצלי מגיל קטן, אני לא יודעת למה זה קרה , אולי כי אני מפונקת מידי?

 

זיכרון:

 

כיתה א' או ב' , הייתי ילדה די קטנה , משום כך אני זוכרת זאת במעורפל.

שוב שומעים צעקות מביתי , שוב שומעים קול של ילדה קטנה צועקת על הוריה והוריה צועקים עליה בחזרה.

זה ריב , זה היה עוד ריב , אני לא יודעת למה דווקא בריב הזה נשברתי, איני זוכרת למה התחיל בכלל.

אחד האנשים שהיה בביתנו אז , שלח לעברי נזיפה , זה היה מה ששבר אותי, לא הצלחתי להחזיק את הדמעות , הם התפרצו להם ללא התרעה.

רצתי אל חדרי , סגרתי את הדלת בדפיקה, שכבתי על המיטה , חשבתי מה לעשות , איך אוכל לפתור את הבעייה.

ידעתי שאני גורם הבעיות אך הייתי קטנה ופחדתי לגמור את חיי במו ידי .

הוצאתי מארוני תיק , תיק של נסיכות , תיק גדול מימדים , לפחות כך ראיתי זאת בילדותי.

התחלתי להכניס לתוכו בגדים , יצאתי אל המטבח הבאתי כמה עוגיות ובקבוק מים  , למקרה שיהיה צמאה.

לקחתי את התיק וצעדתי באומץ אל הלא נודע, כן הייתי נחושה בדעתי לעזוב את בייתי , וכל זה בהיותי קטנה.

ירדתי במעלית , ישבתי מתחת לבניין , חשבתי לאן אלך , והבנתי שאין לי לאן.

לא ידעתי מה עכשיו , לא תכננתי את השלב הבא , פשוט ישבתי שם וחיכתי לגאולה.

ישבתי , קמתי  , רצתי , הלכתי , חזרתי לשבת , זהו נכנעתי , זה התחיל לשעמם אותי  ואף אחד אלי לא יצא.

הרי בתור ילדה קטנה , מה שרציתי היה לדעת שבאמת מישהו דואג לי , אבל אף אחד לא פחד שלא אחזור .

אמרתי לעצמי  , "אני לא אשבר  , אני חזקה, אותם אני כבר לא צריכה."

ואז ראיתי את שכני נכנסים לבניין , הבנתי עד כמה שאני רוצה לשוב אך גאוותי לא הרשת לי להיכנע.

ואז פתאום ראיתי את אימי מורידה את הזבל , יצאה מהדלת ועלי אפילו לא הסתכלה .

חזרה שוב לעלות אל הבניין אך הפעם עצרה, סובבה את ראשה אלי ואמרה " כמה זמן ההצגה הזו תמשך?".

 

וזה היה ניסיון הבריחה הראשון שלי ,

היו לי עוד הרבה אחריו , אבל תמיד חזרתי הביתה , אז כנראה זה לא הצליח כל כך.

 

~כוכב באפלה~

גם בהיותי קטנה , הייתי ילדה בעייתית .

 

 

 

8 תגובות
סרטוןThree Days Grace - Home (Lyrics)
מה אני עושה פה?!
19/09/2013 02:02
כוכב באפלה

אני לא יודעת מה אני חושבת לעצמי בכלל,

 

מה אני עושה כאן?

אני לא צריכה להיות כאן ,

 

איך אני מעיזה להשאר כאן עוד דקה?

אני לא יודעת , אני מצטערת על זה.

 

למה את מרחמת על עצמך?

מה זה כל הרחמים העצמיים האלו?

מה כבר קרה לך? רבת עם אמא שלך ?

אמרו לך שאת מוזרה?

 

את עוד ילדה קטנה , שלא מבינה כלום מהחיים שלה ,

את ילדה קטנה שכותבת עד כמה חייה אומללים ועד כמה שאת מסכנה,

 

למה התחלת עם זה?

את פשוט מעצבנת אותי , איך את לא מתביישת?

את יושבת כל היום מול המסך , וכותבת לך פוסטים?!

את פשוט כזו אומללה!

 

זה נכון , אני יושבת פה וכותבת , אין לי מה להגיד על זה ,

זה מה שאני התרגלתי לעשות כבר שנתיים,

וכן רק עכשיו אני מבינה עד כמה אני " ______".

 

נו באמת זה מצחיק מרוב שזה עצוב!

מה עברת בחיים שלך?

כלום , כלום לא עברתי.

יש לי אמא , יש לי אבא , יש לי משפחה , נכון לא הכל מושלם אבל יש לי הכל , אבל אני עדיין פה .

אני פה , אני כותבת כמתחננת לעזרה , אני לא מאמינה לאיזה מצב הגעתי , לאיזה מצב הבאתי את עצמי,

אני סתם עוד ילדה שהיו לה כמה ריבים בגיל ההתבגרות , שכמה אנשים לא הבינו אותה , ילדה שהרגישה לבד....

 

יש כאלה , שאין להם לא אמא , לא אבא , ולא אף אחד , הם צריכים לעבוד בשביל לקנות לחם.

יש כאלה, שצריכים עזרה ,שהם פשוט מתפרקים מול העיניים , הם באמת צריכים עזרה.

יש כאלה, שעברו בחיים שלהם דברים שאפילו אדם מבוגר לא חווה .

 

נו באמת מה אני עושה פה? מה?!

 

 

~כוכב באפלה~

אני סתם עוד ילדה קטנה שחושבת שחייה הם פשוט אסון נורא.

 

 

 

10 תגובות
סרטוןThree Days Grace - World So Cold [Lyrics...
פרק 3 - הילדה שפעם הייתה אני.
18/09/2013 14:24
כוכב באפלה

הנה המשך לסיפור , מקווה שתקראו ותואהבו:)

 

שוב אותו חלום, אותו חלום כמו בכל לילה , אני לא אוכל להתרגל אליו אף פעם , שוב אותה צמרמורת בגופי כאשר אני רואה את התמונה של החלום בראשי.

אני מתהלכת לי במקום מוזר ואפל , יש מן מקור אור שמאיר את החושך , אך עדיין לא לגמרי,  " שלום , יש כאן מישהו".

היני מוציאה מפי את השאלה הכי טיפשה שהיה ביכולתי לשאול , שקט , אף אחד לא עונה לשאלתי .

אני ממשיכה להתהלך ,פתאום אני נתקלת בסורגים מברזל הצבוע שחור , הצבע כבר התחיל להתקלף לו , והנה בצד , בפינת הכלוב , היני רואה דלת אשר נעולה במנעול.

אני תחילה מנסה בעדינות לפתוח את הדלת אך איני מצליחה , אני מתחילה לנער חזק יותר ויותר , "תוציאו אותי מכאן" .

אני מתחילה לפחד , אני רוצה להתעורר אך עיני מצליחה אני מחליקה במורד הסורגים ומתיישבת על הרצפה .

"L" קול קורא בשמי , קול גברי.

"כן , זאת אני , מי זה?!" אני עונה בחשש ומסובבת את פני אל הצד שמחוץ לסורגים .

"L" שוב אותו קול גברי .

"כן , מה ? זאת אני " עניתי מקווה לעזרה ממנו.

פתאום כמו משום מקום , מופיע אור שמאיר את החשיכה ובאמצע השטח שהיה ריק לא מזמן , מופיע לו מלאך , מלאך יפהיפה עם כנפיים שחורות בגוון הברזל המתקלף , יפה תואר היה המלאך, שיערו היה כחול אפור , התנופף לו מעט כאילו רוח מעיפה אותו, אך רוח לא הייתה ,הכל דמם ולא זז.

פניו היו חזקות אך באותו זמן כאילו גופו נחלש מרגע לרגע, עיניו המראות על סבל וכאב , עיניו הפגועות ומבקשות עזרה.

המלאך שותק לו ואני שוב מנסה, "זאת אני , במה אוכל לעזור , איך אפשר לצאת מכאן?" .

המלאך שותק, האור מאיר באיזור ראשו ומעט מעליו ,היני מבחינה בתדהמה ובפחד כאחד , המלאך אשר מולי עומד תלוי , אך עדיין חי.

איני יודעת מה לעשות , איך אני צריכה להתנהג .

" L את המיועדת" בקול חלש המלאך לי אומר .

"מיעודת למה ?" אני שואלת .

"L"  שוב קולו נשמע , את ראשו אלי מפנה "L את המיעודת " אך איני מבינה ושוב חוזרת על השאלה "מיועדת למה?".

תמונת החלום נעלמת מראשי כאילו לא הייתה , אני פותחת את עיני , בקושי אני לא כל כך מצליחה  , אני ממצמצת ובינתיים בראשי מעכלת את המראה שראיתי בחלומי .

זה לא היה צפוי למרות שתמיד אותו חלום אני חולמת , אף פעם לא הבחנתי באותו מלאך .

מוזר , חשבתי לעצמי, פתאום מבחינה אני ונזכרת בילדה היא כבר לא שם היא כבר לא לידי .

קמתי בזהירות , אני מתנדנדת מצד לצד ומגלה שסחרחורת קלה בראשי.

ניגשתי אל חדר המקלחת ומצאתי אותה שוכבת כאשר הקיר והרצפה תומכים בגבה ,  ידיה מלאות דם ,  סכין קטנה מלאה בדם , זרוקה לידה על הרצפה.

 

זהו לבנתיים , אשמח לתגובות , דעתכם , ביקורות , ואם הינכם מעונינים שאמשיך את הסיפור...:)

 

6 תגובות
פרק 2- הילדה שפעם הייתה אני.
17/09/2013 22:10
כוכב באפלה

אני אמשיך היום את הפרק השני,מקווה שתאהבו...

 

ניסיתי להסתיר את רגשותי כלפיה, ניסיתי להראות כמה שיותר קשה , כדי שלא תרצה להיות לידי כי אני כן רציתי להיות לידה.

היא שבתה אותי , את ליבי , רק במבט אחד בעיני.

"איך קוראים לך ילדה?" שאלתי.

היא הססה לדבר איתי , כנראה פחדה ממני , פחדה מהמקום המוזר והלא מוכר לה .

ואני שוב שואלת מנסה לעמוד את שאלתי, "ילדה את שומעת אותי?! עני לי מה שמך ?"

בקול עדין ונעים לאוזן , לא גבוה מידי ולא נמוך , מעט צרוד ענתה לי אותה ילדה, "השם שנתנו לי הוא K3 , אך אני לא אוהבת אותו , הייתי מעדיפה..." לא נתתי לה לסיים את משפטה כי כל שניה שעמדתי לידה אהבתי אליה גברה, "לא שאלתי איך את מעדיפה , מעכשיו בעשר שנה הקרובות זה יהיה שמך , אז כדאי שתתחילי להתרגל אליו".

"בואי אחרי , אני אמצא לך חדר שבו תוכלי לשהות".

התחלתי לצעוד , הילדה צעדה אחרי , התחלטי לחשוב לאן אוכל לשבץ אותה הרי כל חדרי הילדים כבר תפוסים, ואז במוחי עלתה תמונה של אותו החדר בקצה המסדרון בקומה העליונה.

ניגשתי אל המדרגות והיא אחרי כמין זנב שאינו מבין מה קורה פה , שהולך בחשד אחרי מישהי זרה ומנסה לקוות שהכל יסתדר לטובה.

הגענו , הנחתי את המנורה על הרצפה , כשרגלי התקפלו מעט נזכרתי עד כמה שאני עייפה , קמתי במהירות ושלפתי את המפתח הגדול מכל בצרור המפתחות , הכנסתי אותו למנעול וסובבתי שלושה סיבובים , הדלת נפתחה בחריקה צורמת לאוזן.

"היכנסי" אמרתי.

הילדה שעמדה כשתי צעדים מאחורי עקפה אותי בזהירות ועמדה לה מתבוננת בחדר ובוחנת אותו.

"היכנסי , אין לי את כל היום בשבילך".

היא המשיכה לעמוד במקומה , נשמטה דמעה אחת שזלגה על לחייה על הרצפה.

"למי את מחכה?!" שוב אני מנסה לעורר אותה .

"אני מפחדת , אני לא רוצה" ענתה לי בקול זעיר ומלא ביטחון, אני נזכרת איך אני בהיותי קטנה הייתי ממלאה את הציווים שנאמרו לי בחוסר בטחון ובשתיקה.

איך היא מעזה?! מה היא חושבת  שהכל פה במיוחד בשבילה?! פתאום הרגשתי ידיים קטנות שעוטפות את רגלי , "תיקחי אותי איתך , בבקשה , אני לא יכולה להשאר פה לבד , בבקשה , אני איהיה ילדה טובה".

מה יכולתי להגיד לה ?, ריחמתי עליה , ועוד פעם היא הסתכלה עלי במבטה התמים והמפוחד .

התעוררתי מהתדהמה , "מה נראה לך שאת מרשה לעצמך?!" כמעט והתחלתי לצעוק עליה , אך פתאום קולי התרכך , "טוב אני רשה לך לבוא איתי ,ומחר אני כבר ימצא לך היכן להיות , אך תזכרי את תעשי את מה שאני אגיד לך לעשות.

הילדה הסתכלה עלי במבט מודה והנהנה, ראיתי חיוך קטן שמופיה על פניה , חיוך מוסתר , אך הוא היה , לא רציתי שיהיה כי אם יש חיוך יש תקווה , תקווה זה לא טוב כי הילדה הזו אולי לא תיבחר להשאר בחיים.

נעלתי את הדלת , יצאנו מהמסדרון ירדנו במדרגות והנה יצאנו מבניין הילדים,הובלתי אותה אחרי ,נכנסנו לבניין שחדרי היה ממוקם בו , עלינו עד לקומה האחרונה, הגענו אל דלת חדרי , פתחתי אותו במפתח שהיה בכיסי.

"תיכנסי , אל תגעי בכלום , אני אתקלח ואחזור את תשארי פה ותשבי" אמרתי לה , אך בתוכי חשבתי אין לה במה לגעת , הרי חדרי ריק מכל קשוט , כל בגדי קרועים ובלויים , והתקרות מתקלפות להן , בחלק האבנים נופלות .

התקלחתי , חזרתי את חדרי ומה אני רואה ? , הילדה נרדמה על מיטתי , נשכבתי על ידה , כיסיתי אותה בשמיכה , אני לא יודעת איך אבל פתאום הופיעה על פני חיוך .

נרדמתי  כשהיני מחבקת אותה וחיוך מרוח על פני.  

 

זהו זה, אשמח מאוד אם תגיבו ותאמרו מה דעתכם ואם יש הצעת שיפור כלשהי , במיוחד אשמח אם תרצו שאפרסם את החלק הבא:)     

~כוכב באפלה~

3 תגובות
פרק 1 - הילדה שפעם הייתה אני.
17/09/2013 16:36
כוכב באפלה

החלטתי לכתוב סיפור חדש , אני מקווה שתאהבו אותו , אשמח לתגובות והערות ...

 

אז הנה הפרק הראשון:

 

אני צועדת מקדימה , כמו תמיד אחרי מגיעה אותה שיערה של ילדים אשר לא מודעים לאן הוריהם שלחו אותם , אני בספק אם הוריהם

עצמם הבינו לאן שלחו את ילדיהם .

כך גם הורי שלחו אותי הנה, אך הם היו מודעים לזה , הם ידעו ,זאת הדרך היחידה להשאר אותי בין החיים , להוריד אותי למטה מהעננים.

רגל אחת אחרי השניה , מנסה לדרוך כמה שיותר בעדינות על הרצפה הנוקשה והקרה כקרח שאליה כבר התרגלתי מרוב אותם פעמים

רבות אחרות שהובלתי את השיערות .

המסדרון הצר והאפל אשר היבבות לא מפסיקות ושוב פעם אותם צעקות , ושוב פעם ילדים אך כבר לא אותם ילדים , אלה הם ילדים

חדשים שאולי רק אחד מהם ינצל וישאר בחיים.

רק הפנס שהיני מחזיקה בידי מהיר להם את הדרך , ואני , אני כבר יודעת אותה בעל פה.

הגענו אל סוף המסדרון " עצרו , עמדו בשקט עוד מעט יכניסו אותנו."

הם עצרו, עמדו בשקט מרוב הפחד מהעומד להתרחש , גם אני פחדתי אך אני פחדתי משקט זה השקט המצמרר.

הרמתי את ידי באיפוק רב , דפקתי על הדלת שלוש נקישות איטיות שקולן לא מפסיק לעדעד באוזני , "מי?"

"זאת אני , L, הבאתי אותם כפי שביקשה , התוכל להכניס אותי?"

"אכן , היכנסי ילדתי."

אותו אהבתי מכל ,אותו שומר שבילדותי נהג לחבק אותי ולהרגיע אותי , לפעמים יכל לפנק אותי בסוכרייה קטנה כשמצבי היה רע.

הדלת נפתחה , הילדים המשיכו ללכת אחרי , פנינו פניה אחת שמאלה עלינו קומה , הגענו לחדרים , הכנסתי כל ארבע ילדים לחדר בסדר

 שבו עמדו .

סיימתי את מלאכתי להיום , הייתי תשושה ועייפה מתמיד .

פתאום  שומעת אני יבבה חדה אך לא מספיק כדי להחריש את אוזני, הסתובבתי לאחור וראיתי ילדה , ילדה קטנה ומבטה מושפל כלפי הרצפה .

הילדה הרימה את ראשה אלי ומבטה פגע בעיני ,ראיתי את עיניה ונזכרתי בעצמי, נזכרתי איך באתי לכאן בילדותי , נשארתי לבד אחרונה בתור ורציתי את אמא שלי בחזרה.

הילדה הייתה מקסימה ביופיה , אכן יפה יותר ממני בתור אותה ילדה, שערה היה שחור כמו האפלה אולי אפילו שחור יותר , עיניה הכחולות והגדולות נצצו לאור המנורה שהחזקתי בידי , עורה החיוור מבליט את עצמותיה העדינות ופניה היו כפני בובת חרסינה פגיעה.

הילדה יסתכלה עלי ואני עליה כמעט ולרחם התחלטתי אך לא ,עצרתי את עצמי בזמן , אסור לי לרחם עליהם , אסור לי להקשר אליהם , יום אחד הם יעלמו כמו קסם ,כמו שלא היו.

 

זהו להיום , אני אשמח לשמוע את דעתכם :)

 

~כוכב באפלה~

 

8 תגובות
אני מצטערת זאת אשמתי, את תמיד היית פה בשבילי.
16/09/2013 22:58
כוכב באפלה

אני לא זוכרת הרבה מהילדות שלי , למרות שאני עדיין נקראת ילדה...

אני מתכוונת שאני לא זוכרת כלום בערך מכיתה ה' ומטה ,

אבל אותן אני כן זוכרת ,

כל היסודי הם היו שלוש, כל אחת בנפרד, כל אחת בזמן שלה , וכל אחת פגעה בי בדרך שלה ,

אלה היו חברותי שפגעו בי אחת אחת כל אחת בתור שלה.

למרות שסלחתי הן עדיין חקוקות בליבי...

אבל בכל זאת אני זוכרת מקרה אחד מיוחד ,

המקרה שהיא הייתה שם בשבילי.

 

זכרון מטושטש עולה כאשר זה מופיע בראשי,

אני זוכרת רק קטע אחד קטן, קטע שנתקע ולא זז,

קטע שהפך לתמונה שנשארה בראשי מאז...

 

אף פעם לא הייתי מהילדות המקובלות,

לרוב בהפסקה לא היה לי עם מי להיות,

הייתי מסתובבת לבד בחצר בתקווה שמישהו יפנה אלי ויציע לי לשחק איתו,

אבל אף אחד לא רצה בי בחברתו , אני לא יודעת למה זה קרה אבל זה מה שהיה.

 

זיכרון :

כיתה ב' או ג' אני לא ממש זוכרת ,

שוב ניסיתי להתקרב אל הילדה המקובלת של השכבה,

ושוב היא דחתה אותי ,

ישבתי בצד , בקצה הכיתה,  כאשר אני שומעת קולות ולחשושים מאחורי גבי , על הילדה המשונה שזאת בעצם אני.

קמתי ממקומי , אני לא זוכרת איך זה קרה אבל אני שברתי את הקשת של אותה ילדה,

הקשט הזוהרת שצבעה קופץ ישר לעיני המתבונן בה,

אני לא יודעת אם הקשט באמת הייתה כה חשובה לאותה ילדה אך נראה לי שהיא הגיבה בהגזמה,

היא התחילה לצעוק עלי בכל כוחה,

היא הטיחה בי כעסה ,  "למה נגעת בה בכלל?!"

                                 "איך יכולת לשבור אותה?!"

                                 "זאת הקשת האהובה עלי?!"

ואני עמדתי המומה מהמעשה שעשיתי עמדתי ושתקתי , עמדתי והקשבתי לה ,

לא רציתי שזה מה שיקרה , באמת שלא רציתי לשבור , אבל זה מה שקרה,

לא ידעתי מה לענות לה, מוחי אמר לי שהיא צודקת שאני אשמה ,עמדתי שם חסרת עונים עמדתי שתקתי וספגתי,

נחנקתי מהדמעות שניסיתי לעצור בגרוני, הדמעות שהטפרצו להן בסערה בלתי צפויה ,

עמדתי שם כשכולם בעדה , עמדתי , נשברתי מול כולם הראיתי עד כמה שאני חלשה.

"אנ .. ני מצ.. טערת "בקושי יכולתי להוציא מילים מפי רק רציתי לבקש סליחה וגם את זה גימגמתי , הצטערתי על זה מכל הלב אבל היא עמדה מולי כשבעיניה אש בוערת שגורמת לי להבין שעשיתי מעשה כה נורא.

 

"את יודעת כמה הקשת הזאת עלתה לי?!" היא שואלת.

"100 שקל , יש לך 100 שקל?! את צריכה להביא לי אותם למחר! הבנת? אני מדברת אלייך !"

הנהנתי.

 

חיכיתי לצלצול האחרון , רצתי הביתה בכל כוחי , הכי מהר שהיה ביכולתי,

הגעתי , ניגשתי אל קופת החיסכון שלי, הוצאתי את מעט הכסף שהיה שם ,

והתחלתי לספור כל שקל ושקל כל אגורה שהייתה שם ספרתי בקפידות כדאי לא לטעות בטעות,

הכסף לא הספיק , ספרתי שוב אולי טעיתי בחישוב ,לא גם לא , זה היה מעט מידי,

דמעות שוב מבצבצות מעיני, ושוב הדמעות זורמות מהר יותר ויותר.

לא ידעתי מה לעשות , רצתי אל אימי והמשכתי לבכות, היא ניסתה להרגיעה אותי אבל זה לא הצליח לה,

היא שאלה אותי מה קרה , למה אני בוכה, לא העזתי לענות לה, התביישתי בעצמי על ששברתי לאותה ילדה את הקשת,

הרגשתי שזה היה המעשה הנורא מכול בכול חיי.

נרגעתי לאט לאט ואז שאלתי את אימי אם היא יכולה להביא לי 100 שקל, היא אמרה לי ש100 שקל זה הרבה - ואז הרגשתי נורא יותר,

היא שאלה בשביל מה אני צריכה את הסכום הזה , היססתי אך בסוף לא עניתי, היא אמרה שהיא לא יכולה לתת לי סכום כזה בלי שאני אגיד לה לשם מה .

בהתחלה כמה מילים קטועות יצאו מפי ואז כמו זרם ושוב הדמעות הגיעו הדמעות שלא עוזבות אותי.

היא אמרה לי לא לדאוג שהכל יסתדר , שמחר היא תיקח אותי לבית הספר ושתברר אצל הילדה על הקשת השבורה.

היא אמרה שאני לא צריכה לבכות בגללה שאני לא שווה אותה.

 

כל אותו לילה לא הצלחתי להירדם , בטני התהפכה מרוב יסורי מצפון.

 

יום למוחורת היא באה איתי, היא שאלה את הילדה כמה כסף אני צריכה להחזיר לה על הקשת השבורה,

והילדה ענתה לה בתמימות שהקשת עלתה בסך הכל 5 שקל ושאני לא צריכה להחזיר לה אותם, שזה בסדר.

ואז הבנתי שהיא לא צעקה עלי בגלל הקשת שנשברה אלא בגלל שזו הייתי אני - הילדה המשונה.

למזלי אימי הייתה לצידי.

לא משנה מה אומר לה או כמה העלב עליה מקרה זה תמיד ישאר בליבי,

אני לא אשכח לה שהיא הגנה עלי והייתה איתי בעת צרה, אבל עכשיו אני רק  מצטערת  שהקשר שלנו התהפך ,

אני מצטערת על המקרה הזה , הילדה הזאת עם הקשת השבורה לימדה אותי , שאני אף פעם לא אעמוד ואשתוק.

וזה מה שעשיתי אבל עשיתי את זה רק כשזה היה נוגע באימי או במשפחתי , הפנתי את זה לאנשים הלא נכונים .

אני מצטערת על זה אבל אני לא יכולה לשנות.

גם לאחר שנים שעברו  לא היה לי מספיק אומץ בשביל לעמוד מול אלה ,הרגילים והלא משונים, אלה, המקובלים ,אלה, הילדים מהכיתה.

אמא אני מצטערת על הכל ורק שתדעי שאני עדיין אוהבת אותך אפילו אם את אותי לא , בכל אופן לא כמו פעם.

 

mom ,

you are my mom,

you are the best to me,

you are perfect ,

and i know ,you always be here for me.

 

 

 

~כוכב באפלה~

אמא אני ממש זקוקה לך , ממש כמו פעם , 

אבל את כבר לא לידי, בכלל לא כמו פעם.

 

 

2 תגובות
סרטוןThree Days Grace - Over and Over
« הקודם 1 2 3 הבא »